ישראל מדורגת במקום השישי בעולם ביצוא נשק ותוצרת צבאית. לפניה במדרג נמצאות המעצמות הכלכליות הגדולות בעולם: ארה”ב, רוסיה, צרפת, בריטניה וגרמניה.[1] אף שישראל מתמקדת בייצור טכנולוגיות לחימה מתקדמות ויקרות שנמכרות למדינות העשירות, ישראל עדיין מייצאת נשק למדינות מתפתחות (כמו לדוגמא הודו, קזחסטן, צ’ילה, רואנדה, צ’אד, קולומביה, ויאטנאם וכו…)[2] בסכום של כ-9 מיליון דולר.[3] הציבור הישראלי מעולם לא התמודד באופן מעמיק עם העובדה שנשק ישראלי, ניסיון צבאי ישראלי והכשרה ישראלית זורמים לכל קצוות תבל. זוהי הזרוע הארוכה באמת של צה”ל, והיא מגיעה לכל מקום, למשטרים טוטליטריים ולסכסוכים עקובים מדם.[4]
הסיבה שמדינה קטנה כמו ישראל, שמדורגת מקום 42 במדד התל”ג (לעומת שאר המדינות שממוקמות בין 1 ל -9) מסוגלת להתחרות במעצמות על ייצור ומכירת ציוד צבאי קשורה לניסיון שרכשו צה”ל והתעשיות במהלך שנים בניהול ושליטה יומיומית באוכלוסייה אזרחית בגדה המערבית וברצועת עזה, בנוסף למלחמות עם המדינות השכנות. המוניטין של התוצרת הישראלית תלוי בכך שהטכנולוגיה, הנשק וטכניקות האימונים נוסו בזמן אמת והוכחו כ’אפקטיביים בשדה הקרב’. כך ערכם הכלכלי בשוק עולה והופך למבוקש ביותר בחו”ל. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא תעשית המל”טים של ישראל שהיא היום המובילה בעולם. הצמיחה של תעשיה זו בארץ התרחשה במקביל לשימוש הנרחב של מל”טים ישראלים ברצועת עזה במהלך מבצע “עופרת יצוקה” ובכל המבצעים שבאו אחריה.
התעשיות הצבאיות מייצרות רווחים רבים למדינת ישראל, 75% מהתוצרת מיועדת ליצוא ורק כ -25% לשימוש מקומי ובכל זאת לא קיימת מערכת מוסדרת ושקופה של פיקוח על היצוא הביטחוני. המידע על אודות מדינות היעד הסופי וזהותם של העוסקים ביצוא, בשיווק ובתיווך מוסתר מהציבור. ישראל מדווחת למנגנון של האו”ם הממונה על פיקוח על הסחר בנשק (הרג’יסטר) רק חלק מזערי מהייצוא הביטחוני שלה – כ-5 מדינות מתוך 130. הרג’יסטר של האו”ם מבקש לדעת את תוכן העסקאות ואת מדינות היעד ונכון לאוקטובר 2014 מתקבלים דיווחים מכ-72 מדינות בעולם באופן וולנטרי.[5]
חוק הפיקוח על יצוא בטחוני
צעד חיובי אך לא מספק נרשם בשנת 2007 בישרל כאשר נכנס לתוקף חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני (שהחליף את צו הפיקוח על מוצרים ושירותים, שחל עד אז מכוח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי”ח-1957).[6] החוק החדש נועד להסדיר את היצוא של נשק ישראלי ולמנוע את הגעתו לידיים לא רצויות. לפי החוק, הנפקת רישיון לסחור היא תהליך דו-שלבי המחייב קבלת רישיון שיווק, ולאחר מכן קבלת רישיון יצוא המוענק רק לאחר רישום במרשם היצוא הביטחוני. הציוד שדורש פיקוח כולל ציוד לחימה, ציוד טילים וציוד דו-שימושי , כלומר חומרים שנועדו לשימוש אזרחי שמתאימים גם לשימוש ביטחוני.[7]
על יישום חוק הפיקוח מופקדים מנכ”ל משרד הביטחון או ראש האגף לפיקוח על היצוא הביטחוני (אפ”י). תפקידיו וסמכויותיו של אפ”י כוללים רישום יצואנים במרשם היצוא הביטחוני, מתן רישיונות שיווק[8] ורישיונות יצוא[9], הדרכת יצואנים ואכיפת החוק. גורמים נוספים שמעורבים הם האגף לשיתוף פעולה ויצוא ביטחוני (סיב”ט) המקדם את היצוא באמצעות ייזום והנעת שיתופי פעולה בינלאומיים, יחידת הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, האגף הביטחוני-מדיני, המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא”ת), ואגף היועץ המשפטי למערכת הביטחון וגורמים נוספים מהצבא וממשרד החוץ.[10]
על אף שחלפו שנים מאז כניסתו של החוק לתוקף, משהב”ט טרם החל לממש את הסעיפים בחוק בנוגע לפיקוח על פעולות תיווך בין גורמי חוץ. החוק קובע כי כי “פעולת תיווך בין גורמי חוץ בגין ציוד לחימה או ציוד טילים הנעשית על ידי תושב ישראלי או תאגיד ישראלי מחייבת קבלת רישיון תיווך מהרשות המוסמכת”. כלומר, גם במקרים שבהם יש פיקוח על עסקה למדינה א’, עלולים להיות גורמים ישראלים שמעבירים את הציוד למדינה ב’ מבלי לדווח. כמו כן, חברות שמשרד הביטחון מפקח עליהן יושבות עם הרגולטור בישיבות שבהן גם נקבעות החלטות הנוגעות לרכש וכך יש עקיפה חוקית של חוק הפיקוח בגלל ניגוד האינטרסים המובנה.[11]
כבר כמה שנים ברציפות שדו”ח מבקר המדינה מעלה טענות קשות נגד אכיפת החוק. הטענות המרכזיות הן שמשרד הביטחון לא דורש את הדיווחים האמורים מהיצואנים ורוב פעולות האכיפה נעשות רק בתגובה למידע המתקבל מגורמים שונים על הפרה של החוק ולא באופן שוטף כפי שמחייב החוק. בנוסף, אפ”י מעביר למנהל המכס נתונים חלקיים בלבד מרישיונות היצוא שאושרו, שאינם מאפשרים למינהל המכס למלא את תפקידו באופן מיטבי. כמו כן, אין כוח אדם מקצועי עם ידע טכני רלוונטי מתאים באפ”י ובמינהל המכס שיכול לבדוק את תכולת המשלוחים ולהתאים אותם למסמכי הייצור, וישנם רק שלושה עובדים האחראים על אכיפת החוק בנוגע לאלפי היצואנים והחברות הרשומות. שלושת העובדים גם אחראים על אכיפת החוק בנוגע לכל אותם ישראלים וחברות ישראליות שפועלים ללא רישיון.[12]
שקיפות ומידע
כפי שהוזכר למעלה, אין שקיפות בנוגע למדינות היעד של היצוא הצבאי מישראל. בעקבות עתירת חופש מידע שהגיש עו”ד איתי מק, ישראל הודתה בייצוא ביטחוני לחמש מדינות שלהן מכרה ציוד וגם נקבע עיקרון לפיו היא מודה בדיווחים שדיווחו המדינות המייבאות לרג’יסטר של האו”ם (מאחר שהן הסכימו מרצונן להודות בייצוא הביטחוני הישראלי אליהן על כל ההשלכות המדיניות הכרוכות בכך).
בשנת 2013 הגיש מק עתירה נוספת, הפעם עתירה מנהלית המבקשת לחשוף את שמות האנשים והחברות הרשומים במרשם היצוא הביטחוני ואת הרישיונות שהעניק להם משרד הביטחון. לפי הנתונים שהוצגו לבית המשפט, נכון לסוף 2012 המרשם הביטחוני כולל 6,784 איש, מתוכם 312 עצמאיים וכ־1,006 חברות. לאלו ניתנו באותה השנה כ-19 אלף רישיונות שיווק וכ-8,716 רישיונות יצוא. לפי הנתונים שהציג משרד הביטחון לבית המשפט, נכון לסוף שנת 2013 ניתנו כ-400,000 רישיונות שיווק וייצוא ביטחוני. מתוך 1,000 חברות ניתן למצוא מספר מצוצמם של חברות המופיעות במדריך היצוא הביטחוני של סיב”ט, אך היתר עובדים במחשכים.
על פי מק, “האופי המיוחד של היצוא הביטחוני מישראל, שהמוניטין והניסיון שלו נרכשו בדם אזרחי המדינה, מוניטין שנרכש במשך עשרות שנים של מלחמות ושליטה צבאית בשטחים הכבושים, מטיל חובת גילוי ושקיפות מיוחדת כלפי הציבור הישראלי שייתכן כי אינה קיימת במדינות אחרות”.[13]
ניגוד עניינים והלדת המסתובבת
בעיה נוספת בפיקוח על היצוא הביטחוני היא הקשר והתלות בין צה”ל לחברות הפרטיות ותופעת הדלת המסתובב. שלוש התעשיות הביטחוניות הגדולות של ישראל הן אלביט מערכות, רפאל והתעשייה האווירית. ביניהן לבין צה”ל ומערכת הביטחון יש קשרים הדוקים. כיוון שצה”ל הוא צבא קטן בקנה מידה עולמי, ו-75% מהייצור מיועד ליצוא ורק 25% לשוק המקומי, התפתחה תלות חזקה בין צה”ל וכוחות הביטחון לבין החברות הפרטיות. צה”ל זקוק לתעשיות הצבאיות כדי שיפתחו עבורו מערכות, בזמן שהחברות הביטחוניות זקוקות למוניטין של צה”ל כדי לקדם מכירות בחו”ל. בנוסף, רווחים גדולים יותר עבור החברות הפרטיות ממכירות חוץ מבטיחה מחיר מוזל יותר עבור אותם מוצרים בישראל.[14]
הקשר בין צה”ל לתעשייה הוא גם במישור האישי: רוב העוסקים בתעשיית הנשק הם קצינים בכירים לשעבר או ממלאים תפקידים בכירים במילואים, וכך אין למעשה הפרדה בין השירות הציבורי לעסקים פרטיים.[15] תופעת ‘הדלת המסתובבת’ היא המעבר הפשוט יחסית של כוח אדם בין הקצונה או הקריירה הצבאית לתעשיות הפרטיות ובחזרה, ללא פיקוח על ניגודי עניינים וללא תקופת צינון. אף שיש בישראל חוק האוסר על ניגוד עניינים בשירות הציבור (תקנות שירות הציבור הגבלות לאחר פרישה, תחולה על חיילים ושטרים תשל”ו 1976)[16], החוק לא נאכף וועדת החריגים האחראית על הפיקוח לעתים מאשרת את קיצור תקופת הצינון במקום לאכוף את החוק.[17] קשה לאמוד את סדר גודל התופעה כיוון שיוצאי צבא רבים שהשתלבו בתעשיות הצבאיות אינם רשומים במרשם הייצוא הבטחוני (חלקם עובדים מטעם הרשומים במרשם), ואלו שעוסקים בתיווך אינם נמצאים תחת פיקוח כלל כיוון שאין בישראל פיקוח על תיווך. בנוסף, יוצאי צבא שעובדים בחברות הי-טק אזרחיות המספקות שירותים לצבא לא נחשבים חלק מהתעשיות הצבאיות. הכסף קל ומהיר ולכן המעבר אטרקטיבי.[18]
האמנה הבינלאומית לפיקוח על הסחר בנשק
אם נציב את ישראל בהקשר הבינלאומי, בשנת 2013 לאחר מאבק ארוך של ארגוני זכויות אדם, בראשם אמנסטי אינטרנשיונל, אישרה העצרת הכללית של האו”ם ברוב גורף את האמנה הבינלאומית לפיקוח על הסחר בנשק (Arms Trade Treaty), שמטרותיה הן: להכתיב סטנדרטים בינלאומיים למכירת נשק קונוונציונלי, לוודא שאין הפרות של החוק הבינלאומי בדבר זכויות אדם, למנוע פשעי מלחמה ולקדם הגנה על אזרחים. האמנה לא נועדה לפקח על שימוש בכלי נשק בתוך כל מדינה אלא רק להסדיר את פעילותם של סוחרי הנשק.[19]
אף שישראל הצביעה בעד האמנה, היא לא אישררה אותה כך שלכאורה היא איננה מחייבת. אפשר להבין את העמדה הישראלית כאשר בוחנים את התיאור לעיל בדבר מקומן של התעשיות הצבאיות בישראל. ייתכן גם שעמדתה של ישראל בזירה הבינלאומית דומה להתנהגותה בתחומים אחרים שבהם היא אינה רוצה להיתפס כ”נכנעת” ללחץ בינלאומי. החשש לתת לגיטימציה לאמנה קשור גם בכך שמדינות אחרות שחתמו עליה עלולות להפסיק לקנות ולמכור ציוד צבאי ישראלי בגלל הפרות זכויות אדם שישראל בעצמה מבצעת. היבט נוסף הוא החשש לאבד לקוחות בגלל הפרות זכויות אדם של המדינות הקונות. כיוון שאין היום בעולם 130 מדינות “תקינות” (זהו מספר המדינות להם ישראל מייצאת נשק), אפשר להניח שברבות מאותן מדינות שישראל מוכרת להן נשק השימוש שנעשה בו הוא מפוקפק. אם ישראל תאשרר את האמנה היא תאלץ לוותר על לקוחות אלה. גם ארה”ב לא אישררה את האמנה וישנם סנטורים שיוצאים נגד האמנה רק מפני שהם מבינים כי המשמעות כנראה תגרור אמברגו על ישראל בעקבות הפרות החוק הבינלאומי של ישראל.[20]
מקרי בוחן: הון-שלטון-בטחון
אהוד ברק
ברק היה איש צבא מרבית חייו. הוא השתחרר בדרגת רב אלוף ב־1995 לאחר שכיהן כרמטכ”ל מ־1991. בשנת 1999 נבחר כראש ממשלת ישראל עד פברואר 2001. בין השנים 2001 ל־2007 היה ברק אזרח פרטי. ביוני 2007 מונה ברק כשר הביטחון בממשלה של אהוד אולמרט ושוב ב־2009 בממשלת נתניהו. בנומבר 2012 פרש ברק מחייו הפוליטים.
בתקופת הצינון מהפוליטיקה בשנים 2001-2007 הרוויח 35 מיליון שקל, רובו מייעוץ לחברות בינלאומיות ומעסקות תיווך. בין יוצאי יחידת סיירת מטכ”ל שבה שירת, האדם הקרוב אליו ביותר הוא איש העסקים לוני רפאלי, בעלה של ליאורה עופר, יו”ר חברת הקניונים מלירסון ואחת הנשים העשירות בישראל. קשר נוסף של ברק הוא איש העסקים צביקה בארינבוים.[21] ברק גם מקורב לאלביט, החברה הביטחונית הרווחית ביותר בישראל בבעלותו של מיקי פדרמן. פדרמן גם שירת עם ברק בסיירת מטכ”ל, היה איש מפתח במסעות הבחירות שלו במפלגת העבודה [22] ותרם 36 אלף שקל לקמפיין שלו.[23] אלביט מתמחה באמצעים מתקדמים לעימות א-סימטרי, אותו סוג של מלחמות שברק ניהל בעזה.[24]
על פי פרסומים בכלי התקשורת, ברק לקח חלק בעסקאות רבות בשנים שבהן היה אזרח, וכן העביר הרצאות באמצעות סוכנות המרצים הבינלאומית הארי ווקר תמורת 30 אלף דולר להרצאה. על פי ההערכות, סך הכנסותיו מחברת הייעוץ שהקים, אהוד ברק בע”מ, משבתו כשותף בקרן ההשקעות הבינלאומית SCP ומעסקים נוספים, עומד על 30 מיליון שקל. בין השאר, כיהן ברק כנשיא חברת גילת סאטקום שבה הרוויח שכר של 200 אלף דולר עם איש העסקים חזי בצלאל, שאת עיקר הונו עשה באפריקה, בין היתר בעסקות נשק. [25] בנוסף, ברק היה מעורב בייעוץ ובהשקעות בקרן הגידור השוויצרית CMA, בקרן הון הסיכון סטאר ונצ’רס, ושימש יועץ לחברת המחשבים EDS מטקסס תמורת שכר חודשי של 30 אלף דולר. ברק גם כיהן כחבר דירקטוריון בבית ההשקעות תמיר־פישמן. חתנו לשעבר של ברק, זיו לוטנברג, אמר בעבר בראיון לעיתון הארץ, שחלק הארי בעסקיו של ברק בשנים הללו נעשה בחו”ל, עבור כמה מקרנות הגידור וההשקעות הגדולות בעולם.[26]
המעבר מהצבא לפוליטיקה, לאזרחות וחזרה עלול על פניו להראות תמים, אך יש לו השפעות גורליות במקרים מסוימים. המעורבות של ברק בתהליך ההפרטה של תע”ש היא דוגמה לכך. לקראת סוף כהונתו כשר הביטחון, נתן ברק הנחיה להאיץ את המהלכים להפרטת תע”ש. יש אנשים הסבורים שעשה זאת כי ידע שהוא יהיה אזרח בקרוב, משמע שיוכל להתחרות במכרז על בעלות החברה כאזרח או כחברה פרטית, דבר שאין באפשרותו לעשות כעובד ציבור. לאחר שהחליט להישאר בתפקיד בממשלה הבאה נתן ברק הנחיה לעכב את ההפרטה. לאחר פרישתו בפעם השנייה, דווח בעיתון “כלכליסט” שהוא אכן מעורב בתהליך ההפרטה של החברה. ברק חבר למיליארדר האמריקאי איירה רנרט במאמץ לקנות את תע”ש. כיוון שלברק יש יתרון במכרז כמי שמכיר מבפנים את כל הפרטים ואת כל הסודות של החברה וכיוון שהיה איש ציבור, מעורבותו המיידית בתהליך ההפרטה מעוררת שאלות, גם במקרה שהתזמון הוא לא יותר מצירוף מקרים.[27] שרת המשפטים ציפי לבני אמרה בכנס בלשכת עורכי הדין כי “אינני יודעת מי מתכוון לרכוש את תע”ש, אבל את אותן דרישות אתיות שאנחנו מחילים על פקידים זוטרים, אנחנו צריכים להחיל על פוליטיקאים בכירים.”[28]
דורון אלמוג
אלמוג, בוגר פנימייה צבאית, הוביל את חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון הראשונה וב-1988 הפך למפקד חטיבת הצנחנים. בסוף שנת 2000 מונה לאלוף פיקוד הדרום לאחר ששירת כמפקד אוגדת עזה. אלמוג סיים את תפקידו בדרום ב-2003 ולאחר לימודים בבוסטון ובוושינגטון פרש מצה”ל.[29] ב-2005 אלמוג כמעט נעצר בנמל תעופה הית’רו לאחר ששופט בריטי הוציא נגדו צו מעצר לבקשת ארגון פרו-פלסטיני, בטענה שהיה מעורב בפשעי מלחמה ברצועת עזה. ב-2012 הוא ביטל את השתתפותו כאורח כבוד בערב התרמה בלונדון בעקבות ייעוץ שקיבל מהממשלה.[30] בנוסף, הוגשה תביעה נגדו בספרד ב-2008.[31]
ב-2007 הקים אלמוג את אתלון, חברת הון סיכון הישראלית שמתמקדת בהשקעה בחברות סטארט-אפ המתמחות בתחום ביטחון הפנים.[32] אתלון רתמה לפרויקט כמה שמות גדולים והשקיעה 30 מיליון דולר בשמונה חברות ביטחוניות/טכנולוגיות של מיפוי אווירי, מזל”טים טקטיים, תקשורת בין מכונות, סנסורים אופטיים לזיהוי תנועה, הדמיית סימולציות בתלת-ממד ותכנון מערכי הגנה. בעקבות הגיוס קיבלה אתלון זריקה של 40 מיליון דולר, בעיקר ממשקיעים זרים בינלאומיים גדולים. בראשם התייצב גולדמן סאקס שהשקיע 15 מיליון דולר, וכן קרן הגידור הבריטית ראב (RAB) עם השקעה של מיליוני דולרים.[33] ההנפקה של החברה הייתה קיקיונית ולא דרשה ביטחונות הולמים שיבטיחו את החזר הכסף או ריבית גבוהה מספיק. כך יצא אלמוג עם 150-200 מיליון שקל בקופה, אך סיים בהתרסקות ובהשמדת רוב הכסף שגויס. לאחר כישלון החברה, נחתם הסכם מיזוג עם חברה אחרת ואלמוג סיים את מעורבותו עם רווח של 3.5 מיליון שקל. בנוסף, הוא חתם על חוזה ייעוץ שלפיו הוא קיבל 13 אלף דולר בחודש עבור יום עבודה בשבוע ועוד 750 דולר לכל יום עבודה נוסף.
בדצמבר2011 מונה אלמוג לראש מטה היישום להסדרת ההתיישבות הבדואית בדרום במשרד ראש הממשלה.[34]
גל הירש
גל הירש גדל בערד, התגייס בגיל 14 לפנימייה הצבאית, ואת רוב שירותו הצבאי עשה בחטיבת הצנחנים. בתחילת שנות ה-90 שימש כסגן מפקד יחידת שלדג תחת בני גנץ, ולאחר מכן שימש מפקד היחידה. בתחילת העשור הקודם מילא הירש שורה של תפקידים בכירים בצה”ל, כשבין היתר תכנן את מבצע “חומת מגן” ופיקד על בית הספר לקצינים.[35] במהלך מלחמת לבנון השנייה היה הירש מפקד אוגדה 91 והתפטר מתפקידו בסיומה בעקבות ועדת אלמוג (בראשות דורון אלמוג), שהמליצה כי אין לקדם את הירש ויש למנוע ממנו לשמש בעתיד בתפקיד פיקודי. מיד לאחר שהתפטר הקים הירש את חברת הייעוץ הביטחוני דפנסיב שילד (DS) והרצה בפורומים שונים, בין היתר גם בתוך צה”ל. חברת SD משווקת את עצמה כחברה המורכבת מאנשים ששירתו בתפקידים בכירים בצה”ל.[36] החברה עוסקת בקישור בין משקיעים מחו”ל המעוניינים להשקיע בישראל בתחומי הביטחון לבין חברות ישראליות. דיפנסיב שילד עצמה לא עוסקת במכירת ציוד ונשק, אלא משווקת פתרונות לחימה והכשרת לוחמים במדינות שלהן נמכר הציוד.[37]
חמש שנים לאחר שהוקמה החברה, חזר הירש לתפקיד רשמי בצבא כסגן מפקדת העומק שעוסקת במבצעים במרחק ניכר משטחי המדינה.[38] בהתחשב בכך שעסקיו הפרטיים של הירש בדומה לתעשיות הצבאיות של ישראל ממוקדות על ייצוא, המיקום החדש שלו בצבא מהווה יתרון משמעותי לעסקיו בחו”ל.
מעורבותו של הירש בעשיית רווח בשוק הפרטי דרך ייחוסו הצבאי באה לידי ביטוי בעסקים שעשה בגיאורגיה בעת העימות עם רוסיה. לישראל ולגיאורגיה מגוון שיתופי פעולה צבאיים וישראל מכרה אמצעי לחימה ביותר משני מיליארד דולר במסגרת רפורמה מקיפה בצבא הגיאורגי.[39] מעורבותו של הירש סייעה ככל הנראה בהקמת יחידות מובחרות, גדודי חי”ר ויחידות הצלה. בעקבות עסקיו הואשם הירש בסחר לא חוקי בנשק ובסיכון היחסים בין ישראל לרוסיה. הירש לעומת זאת טוען כי כל פעילותו קיבלה אישורים ממערכת הביטחון.[40]
הירש גם נקלע לתסבוכת עסקית עם חברת הענק טבע כאשר שימש איש קשר בינה ובין חברה באוסטרליה שהתעניינה בטבע, שלאחר מכן רכשה את אותה חברה אוסטרלית. בעקבות העסקה תבע הירש את טבע על שלא שולמו לו דמי תיווך.[41]
מקורות
[1] ישראל יצואנית הנשק השישית בגודלה בעולם, גילי כהן, “הארץ”, 25.6.13
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2054993
[2] חרף בקשת בית המשפט: המדינה מסתירה את ייעדי יצוא הנשק, גילי כהן, “הארץ”, 09.1.14
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2212358
Conventional Arms Transfers to Developing Nations, 2004-2011, F. Grimmett & K. Kerr, “Congressional [3]
Research Service”, 24.8.12 http://fas.org/sgp/crs/weapons/R42678.pdf
[4]מועדון הזהב של הנשק הישראלי, אורי משגב, “הארץ”, 13.06.13
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2044960
The Global Reported Arms Trade – The UN Register of Conventional Arms, taken on 20.10.14 [5]
http://www.un-register.org/Statistics/Index.aspx
[6]חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס”ז – 2007 , מדינת ישראל – משרד הכלכלה, נלקח ב-20.10.14
http://www.moital.gov.il/NR/exeres/D7EEC291-DF6C-4AE9-856F-1D45624DB4B0.htm
[7]חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס”ז – 2007 , מדינת ישראל – משרד הכלכלה, נלקח ב-20.10.14
http://www.moital.gov.il/NR/exeres/D7EEC291-DF6C-4AE9-856F-1D45624DB4B0.htm
[8] אישור על עצם תחילת המגעים למכירת הסחורה הביטחונית של היצרנים והמדינה שאליה היא עשויה להיות משווקת.
[9] אישור סופי ליצוא המוצר לחו”ל לאחר חתימת הסכם שבאמצעותו ניתן להעביר את המוצר במכס .
[10] דו“ח מבקר המדינה – מנכ”ל משרד הביטחון חרג מסמכויותיו ופעל בניגוד לחוק, גילי כהן, “הארץ”, 01.05.12
http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1697634
[11] חשיפת “כלכליסט”: מחלקים את העולם בין תע”א לאלביט, נעמה סיקולר, “כלכליסט” 21.07.10
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3412076,00.html
[12] דוח מבקר המדינה 63ב 17.07.2013
http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Pages/95.aspx?AspxAutoDetectCookieSupport=1
[13]היקף היצוא הביטחוני נחשף: בישראל פועלים כ-6,800 יצואני נשק, גילי כהן, “הארץ” 15.07.13
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2071577
[14]כיפת ברזל, מעיל רוח, MPR 500, הטיל הסודי – והאנשים שירוויחו מהם מיליארדים, שוקי שדה, “הארץ” 09.08.14
http://www.themarker.com/markerweek/1.2400337
[15]כיפת ברזל, מעיל רוח, MPR 500, הטיל הסודי – והאנשים שירוויחו מהם מיליארדים, שוקי שדה, “הארץ” 09.08.14
http://www.themarker.com/markerweek/1.2400337
[16]חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), תשכ”ט-9969
http://mops.gov.il/Documents/Publications/Legislation/Laws/Law_WorkersPublic.pdf
[17] לא רק אולמרט: האלוף גדי שמני נכנס להון סיכון, ענבל אורפז, “דה-מרקר”, 23.04.13
http://www.themarker.com/technation/1.2001256,
תקופת צינון לאנשי צבא, רונן פרידמן, נלקח מהאתר ב 20.10.14
http://www.fridman-adv.com/lawyers112018.html
נחושתן ביקש לקצר את תקופת הצינון ולייעץ לאלביט מערכות, יצחק דנון, “כלכליסט”, 09.06.13
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3604550,00.html
[18] תכתובת עם ע”וד איתי מק, 20.10.14
[19] לראשונה באו”ם: אמנה שתגביל סחר עולמי בנשק, רויטרס, “ואי-נט”, 03.04.13
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4363167,00.html
[20]על פי מקורות זרים, שרון דולב מראיינת את עו”ד איתי מק, “רדיו קול-השלום”, 06.08.14
[21] עלילות חזי בארץ השחורה, גיא לשם, “הארץ”, 16.6.06 http://www.haaretz.co.il/misc/1.1112987
[22] מפת הקשרים של אהוד ברק, שוקי שדה, “דה-מרקר”, 20.1.13 http://www.themarker.com/magazine/1.1899719
[23] רשימת התורמים למתמודדים בבחירות מקדימות לראשות העבודה, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, 23.1.06, http://old.mevaker.gov.il/serve/site/trumot_rashut_haavda11.05.asp
[24] “נדמה לי שהמלחמות בעזה הן כבר חלק משיטת הממשל“, ראיון עם יותם פלדמן ב”ארץ-האמורי”, http://haemori.wordpress.com/2013/05/01/the_lab
[25] מפת הקשרים של אהוד ברק, שוקי שדה, “דה-מרקר”, 20.1.13 http://www.themarker.com/magazine/1.1899719
[26] אהוד ברק, טל שניידר, מדרג “פורבס ישראל”, http://www.forbes.co.il/news/new.aspx?Pn6VQ=&0r9VQ=EDL
[27] המעורבות הבעייתית של ברק במכרז לרכישת תע”ש, עמיר רפפורט, “אנ-אר-ג’י”, http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/511/184.html
[28] לבני נגד התמודדותו של ברק במכרז תעש: “זה לא אתי”, חזני גולן, “כלכליסט” 10.10.13, http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3613964,00.html
[29] רמטכ”ל ליום אחד, אמיר אורן, “הארץ”, 17.11.06, http://www.haaretz.co.il/1.1558544
[30] האלוף (מיל’) דורון אלמוג חשש ממעצר – וביטל ביקור בלונדון, אנשיל פפר, “הארץ”, 31.5.12 http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1719975
[31] תביעה בספרד נגד דן חלוץ ובנימין בן-אליעזר: יואשמו בפשעים נגד האנושות, “חדשות ערוץ 2 ושירות גלובס” 29.1.09, http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000421449
[32] קרן ביטחון הפנים שהקים דורון אלמוג מגיעה לבורסה, ערן אזרן, “הארץ”, 1.3.11, http://www.haaretz.co.il/misc/1.1164524
[33] האלוף במיל’ הסתער על עולם העסקים – ושרף עשרות מיליוני שקלים, שרון שפורר, “הארץ” 11.5.12, http://www.themarker.com/markerweek/1.1705583
[34] קורות חיים – דורון אלמוג, עמותת “עלה, נלקח ב11.11.14 https://aleh.org.il/index.php/alehfamily/presidency/30-boardmember/245-doronbio
[35] תא”ל במיל’ גל הירש דורש מטבע דמי תיווך של כ-19 מיליון ש’, שירי חביב ולדהורן ורון שטיינבלט, “גלובס”, 29.12.13 http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000905322
[36] אתר חברת “דיפנסיב שיילד”, נלקח ב 11.11.14 http://www.defensive-shield.com/
[37] תא”ל במיל’ גל הירש דורש מטבע דמי תיווך של כ-19 מיליון ש’, שירי חביב ולדהורן ורון שטיינבלט, “גלובס”, 29.12.13 http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000905322
[38] גל הירש חוזר לצה”ל: ישרת במפקדת העומק, גילי כהן, “הארץ”, 9.2.12 , http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1638417
[39] גאורגיה מבקשת לחדש עסקאות נשק עם ישראל, “יוצאי גיאורגיה בישראל”, http://www.kehila4u.co.il/Web/?PageType=0&ItemID=274721#.VGHerDSUfvB
[40] גל הירש תובע 2.5 מיליון שקל מערוץ 10: קשרו אותי לסחר בנשק כדי לייצר רייטינג, נועם שרביט, “גלובס”, 30.10.08, http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000393169
[41] תא”ל במיל’ גל הירש דורש מטבע דמי תיווך של כ-19 מיליון ש’, שירי חביב ולדהורן ורון שטיינבלט, “גלובס”, 29.12.13 http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000905322
חמושים - מחיר התעשייה הצבאית בישראל 